- מחשבות על שגרת העשייה שלנו -
מעשייה יפנית מספרת על איכר עני, אשר עבד קשה כל השבוע, ולאחר שהרוויח פרוטה, הלך לשוק וחזר לביקתתו כשבידו חצי כיכר לחם ופרח. שאלו אותו שכניו: "וכי למה לא קנית לך כיכר לחם שלמה ושבעת כל השבוע?", ענה להם האיכר: "את הלחם קניתי בשביל לחיות, ואת הפרח קניתי על מנת שיהיה לי בשביל מה לחיות" השבוע קראתי מחקר שחקר את תופעת ה- overearning, המתארת מצב שבו אנשים מרוויחים מעבר לצורך האמיתי שלהם בחומר. ממצאי המחקר מראים, בין היתר, כי לאנשים יש הנטייה לעבוד עד שהם חשים עייפים ולא עד שיש להם מספיק.
~~~ שני הרפרנסים האלה העלו בי הרבה שאלות על מהו אושר אמיתי ועל הפרדיגמה שרובנו חונכנו על ברכיה, כי עבודה קשה מביאה לעושר שמביא לאושר. עבודה שווה אושר.
ולפני שאמשיך, רק אומר, כי למשימת העבודה בחיינו יש ערך עצום לא רק במובנים החומריים גרידא, אלא גם במובנים הפסיכולוגיים. האדם העובד מחובר לכוחותיו ולאיכויותיו, הוא חש מועיל ותורם בעולם, הוא חש שייך. לזהות המקצועית שלנו יש חלק חשוב בזהות שלנו, בתחושת הערך ובתחושת השייכות שלנו. ולכן כאשר אני פוגשת באדם שיצא ממעגל העבודה, מסיבות שונות, והפך לשחקן ספסל, אחד הדברים שאקפיד בתהליך עמו זה עבודה על החיבור מחדש לתחושת המסוגלות ועל מציאת הנתיב שיחזיר אותו לעשייה מועילה ולתרומה לחברה.
יחד עם זאת, לאחרונה נדמה לי, מהתבוננות מבפנים ומבחוץ, כי עבודה לשם עבודה, שאינה מוצאת גבולותיה (ויש הרואים בתופעת התמכרות של ממש, וורקוהוליזם), הולכת ומקבלת יותר מקום בתרבות שלנו. דווקא בימים שבהם המחשבים מיטיבים לעשות יותר ויותר מהפעילויות האנושיות, נדמה שאנחנו בוחרים להמשיך ולעבוד קשה יותר ויותר (לפחות שעות רבות יותר ) ממה שעשו הדורות שקדמו לנו..
השבוע הלכתי לעשות מסאג' אצל מטפל חדש, מסוג הדברים שאני מקפידה לעשות עבור עצמי. זה אחד מה"פרחים" שלי זוכרת שהמטפל שאל אותי מה כואב לי ואם יש לי יום הולדת... ואני שאלתי את עצמי, עד כמה זה שכיח היום שאנשים בוחרים לעשות עבורם טוב סתם ככה בשגרה? איך רוב האנשים בוחרים להשתמש ב"פרוטה" שלהם...?
וכשאני אומרת "פרוטה" אני לא מתכוונת רק לחומר, ה"פרוטה" היא גם פאי הזמן שלנו ביום. זאת אומרת, השאלה הנשאלת היא - עד כמה אנחנו מאפשרים לעצמנו במהלך היום, או במהלך השבוע, לעשות גם דברים שאינם "עבודה", או שאינם בהכרח יצרניים, כמו לצאת לחיק הטבע, לשבת מול הים, לקרוא ספר טוב...?
חשוב לי לומר, כי הפוסט הזה אינו בא להוכיח והוא גם לא מביא אתו עצה או פיתרון. הוא בא כהרהור בטני שמטרתו לעורר מודעות, התעוררות.
מניחה אותו כאן לכל מי שזקוק לשעון מעורר...
הזמנה לבחון מחדש את גבולות חצר העשייה שלנו..
הזמנה לשתול ולעטוף אותה בגינה של פרחים
אה, וגם הזמנה לשלוח חמלה לכל המקומות שעוד אינם חשים שלמים, עם תזכורת שאנחנו כל חיינו במסע שאינו נגמר, וכמה טוב שכך
~~~
* בתמונות: אישה במסע. ושער שמייצג את הבחירה בכל רגע נתון...
מוזמנים לשתף אותי במה שפגשתם...
אשמח ממש לתגובות ולשיתופים שלכם ❤️
שלכם,
הילה גבאי, פסיכולוגית, פסיכותרפיסטית אדלריאנית ומאמנת מרצה ומנחה סדנאות הכשרה בעבודה עם קלפים
