פתאום אני קולטת שבכל הימים האלה לא כתבתי שום דבר "על המצב". וה"מצב"? הוא מצידו, מתחלף לו, כמו פרומפטר שמחליף כתוביות, בשעה שהקריין, דומם. קורונה. טילים. אזעקות. הר מירון. גבעת זאב. לוד. עכו. חיפה.בחירות. מרים פרץ. נשיא. ממשלת שינוי.
כל מילה כזו עושה משהו עמוק בבטן. הרבה להכיל. הרבה מדי. שמעתי השבוע מרצה בינלאומית שאומרת שבישראל יש מגוון עצום של שיטות לעבודה עם טראומה, שאנחנו כמו מעבדה לחקר הטראומה, אבל גם ליכולת ההתמודדות אתה, שזה לא פחות חשוב.
טראומה במונחי גוף-נפש, היא למעשה אנרגיה שנלכדה בגוף. אנרגיה שמערכת העצבים שלנו, זו האוטונומית, גייסה בשעת המצוקה, לטובת התנהגות של "לחימה" או "בריחה", ממש כמו שהחיות עושות בטבע, כאשר הן חשות מאוימות. רק שלא כמו החיות שבטבע, שממש רגע לאחר שהאיום חולף - עושות תנועת ניעור טובה, כזו שמאפשרת לאנרגיה שגויסה להשתחרר ולכל המערכת לחזור למצב שגרה - אנחנו, בני-האדם, נוטים לעתים קרובות להמשיך כאילו-לא-היה, והאנרגיה? הו, היא נשארת לה בגוף ומצטברת....
אז מה אני רוצה לומר בזה בעצם? שבעצירת השבת הזו, אני קולטת כמה הצטבר בי, כמה הצטבר בכולנו במהלך התקופה האחרונה. רוצה להזכיר לעצמי ולכל מי שזקוקה, לזכור גם לעצור, לתת הכרה אמיתית לכל מה שעברנו. ועברנו. לזכור להתבונן בגוף - כי הוא זה ששומר את כל מה שאנחנו, מקפידות לשכוח. למצוא כל אחת את הדרך הפרטית שלה לעשות עיבוד לתכנים, לצלילים, לקולות, לריחות, לתחושות שנטבעו בתוכנו. לא, זה לא עבר לידינו, גם אם נדמה לנו. וחשוב לתת לזה מקום להמשיך לנוע, להיות בתנועה. לשחרר את האנרגיה שנתקעה.
אז מה עושים? מקום טוב להתחיל בו, כמו שאמרתי, זה לתת הכרה. לזהות ולהגיד למקום או לקול הזה שבפנים, זה שמבחינתו הקורונה לא בהכרח נגמרה, זה שמבחינתו האזעקות יכולות להתחדש בכל עת, "אני רואה אותך. זה שאני ממשיכה להתנהג כרגיל, זה לא אומר שאני לא רואה אותך". זו התחלה.
בתמונה: קבלת השבת שלי מאתמול, ליד מצפה אלומות. מקבלת את העצירה ומקשיבה לכל מה שרוצה לקבל מקום.
