להרחיב את הכלי

כמה מילים על תפקידה של חווית התקיעות בחיינו

כשהייתי ילדה, הייתה סדרה מצוירת אהובה בשם "מר קו" (זוכרים?).

אני זוכרת שהייתי מרותקת למסך, בכל רגע שבו הדמות המצויירת,

בשפה גנרית-ג'יברישית שכזו, הייתה הולכת בדרכה על קו החיים,

ואז נופלת (שוב) לבור

ו"מתלוננת" כלפי מעלה (לאלוהי היקום, יוצר-כל-אשר-קיים),

עד שהפיתרון להמשיך בדרך היה "מגיע", נברא, מצוייר.

מה שמדהים אותי, בדיעבד,

זה להיזכר איך בכל פעם, בכל פרק,

שבו הדמות המצויירת הייתה שוב נופלת,

הייתה בי כצופה הפתעה מחודשת, תסכול מחדש,

כאילו היא מעולם לא נפלה בעבר..

תסכול ותמיהה - איך היא (לכאורה) לא לומדת?

ומה תעשה עכשיו??

חוויה של התכווצות ומתח,

המלווים בהזדהות עם הדמות הקריקטורית שעל המסך.

אבל זה לא כל הסיפור,

כי טבעם (וגאונותם) של הסרטים המצוירים,

הוא בכך שהם מאפשרים לנו לא רק להזדהות עם הדמות שעוברת את המסע,

אלא במקביל גם מעניקים לנו את החוויה הנדירה של התבוננות על הדמות מבחוץ,

על האבסורד,

על הפער שבין התפיסה האישית לבין המציאות הפיזית,

בין מה שמוגבל לבין האינסופי.

מלמדים אותנו להתבונן מבחוץ -

בחמלה, בהומור ובתושייה על מה שעוברת הדמות שאינה-מודעת...

***

אז מה לנו ולזה?

אני חושבת שאם היינו מסתכלים על עצמנו מדי פעם מבחוץ,

על האופן שבו אנחנו נעים במסלול חיינו - היינו רואים תסריט דומה; תנועה בין התכווצות להתרחבות:

תנועה. עצירה. למידה. תנועה מחודשת.

אם היינו מסתכלים עלינו מבחוץ,

היינו רואים איך כל עצירה,

או כל מה שנחווה על-ידינו בגוף ראשון, מקרוב,

כמכשול או "נפילה" או תקיעות בדרך -

הוא למעשה רק הזדמנות

להעשרת הכלים הפנימיים שלנו להתמודדות, להתפקחות, להרחבת הכלי הזה,

שהוא אנחנו.

היינו, אולי, מבינים כי - האי-נוחות, שנחווית לפרקים,

היא הכרחית, חיונית ובריאה

לטובת יצירת המוטיבציה הנדרשת לתנועה.

חדשה.

התקיעות

מחייבת אותנו לנסות דרכים חדשות - להתבוננות לחיפוש להקשבה להתמודדות אחרת.

התקיעות מגרה אותנו להרחיב את הכלי - להבנת העולם שסביבנו להתחברות נינוחה יותר עם חוקי היקום,

להרחיב את הכלי - לראיית האחר והשונה, לראייה של עצמנו.

התקיעות נחווית ככיווץ,

אך תפקידה האמיתי הוא להרחיב, להעביר אותנו שלב,

מהיכן שאנחנו נמצאים -

לשלב ההתפתחותי הפיזי, הרגשי או הרוחני הבא שלנו.

תקיעות היא הסימן שמיצינו את השלב הנוכחי,

ואנחנו כבר בשלים להתמודד ולעבור לשלב הבא.

אם רק נאפשר לעצמנו את המתנה הזו.

***

מוקדש באהבה, כחומר למחשבה (והרגשה),

לכל מי שחווה כעת תקיעות או כל חוויה תאומה שלה.

לחיי כל מה שמבקש חמלה, הכרה ומקום לחיי ההתפתחות, המסע, הדרך ולחיי כל מה שעוד לפנינו, בגלגול (או בגל ) הזה, באמונה שכל מה שקורה הוא לטובתנו העליונה.

מוזמנים לשתף אותי במה שפגשתם...

אשמח ממש לתגובות ולשיתופים שלכם ❤️

שלכם,

הילה גבאי, פסיכולוגית, פסיכותרפיסטית ומאמנת אישית מלווה תהליכי התפתחות בכל תחומי החיים

1.7.2020